טלי תמיר 

המיצב ספר השעות מייצג מנגנון אגרו-מכאני, המסמן מרחב פואטי של “יקום חקלאי”. בהשראת “ספר

השעות של הדוכס דה ברי”, שצויר בראשית המאה ה-15 ותיאר את הסדר בעולם באמצעות מחזור

העונות והחקלאות, ספר השעות של דה פריס עוסק בזמן החקלאי הישראלי וניזון מחיבור בין זיכרון

ביוגרפי לידע תיאורטי ובין תובנה פילוסופית לתודעה פוליטית. ציר המתח המרכזי של המיצב מתמקד

בניגוד המאפיין את החקלאות הישראלית בין היסוד הנמוך, הפיסיקאלי, הגרביטציוני לבין היסוד העולה

כלפי מעלה, הפנטסטי, האידיאולוגי. זהו ציר-מתח חשמלי המחבר בין השמיים לאדמה ונבלם במעמקי

הקרקע, כמו הארקה: מרשת היצולים הנטועה בתקרת המוזיאון, בתבנית “העגלה הגדולה” ועד

למשקולות הדליים עמוסות האדמה, המונחות על הקרקע. בו בזמן זהו גם ציר מתח רגשי המסמן את

המבט המוביל לשמיים ומבטא את חרדת אי הוודאות והפיוט שביחסי החקלאי עם כוחות הטבע הקובעים

את גורלו.

דה-פריס, נכדתו של חקלאי ממייסדי כפר יונה באזור השרון, מסמנת שלושה אתרים הקשורים

למיתולוגיה החקלאית של משפחתה: בניין בית המשק של “מטעי השרון” העומד ריק ועזוב, הפרדס

שמעובד על ידי אביה, והשער – דרכם היא מדברת על המקום, על האידיאולוגיה ועל הארץ. השיר

“פרידה”, מוך המחזור “השיר על הארץ” של גוסטב מאהלר, בעיבוד אלקטרוני, מלווה את מחזורי הצילום

העוקבים אחרי שקיעת השמש והתמעטות האור. החשיכה מעניינת את דה פריס לא מטעמי דרמטיזציה

אלא כפרק זמן שבו האדמה חיה את חייה הסמויים לעצמה, ללא פועלים וללא בעלים, כשרק הטבע לבדו

מנחה אותה. “אני מביטה אל הקרקע הסבילה והמותשת שנוצלה כמצע יציב, לכאורה, חושבת אותה “,

אומרת דה פריס.

המיצב “ספר השעות” מסמן את אזור השרון המערבי, שאדמותיו זוהו כ”אדמות קורסות” עקב עקירה

גורפת של פרדסים והפיכתם לאתרי נדל”ן. התפוז – “היהלום הציוני”, שנוכס לטובת הציונות והפך

לסמלה, מופיע בארון הגניזה הניצב מימין. שם הוא מוצג בתפקיד “כדור הארץ”, כחלק מסכמה קוסמית,

לצד השמש (אשכולית) והירח (לימון) ופעם נוספת – כקליפה ריקה. סרגלי המדידה של “התחנה לחקר

הסחף”, שנסגרה ופורקה, מתפקדים כמדדים של אידיאולוגיה שהודרה, נסחפה ונעלמה.