Planting Plan

תכנית שתילה

 

עבודה בתערוכה הקבוצתית ‘קוביה לבנה קוביה שחורה’

 

מתחם קלישר, אוגוסט 2010

 

אוצרת  אורלי רומן

 

 

 

 

                 מזרקת האלוורה.

 

 

 

גן עדן

בגן העדן נוכחת שושנת הרוחות: תעלות המים מסמנות את ארבע הקצוות, במרכז המזרקה ובריכת המים. צמחי הגן שמכונסים בו הם מזנים ומינים שונים שמייצגים את מיני העולם.

הגן המגודר והבטוח מאפשר את ההתאחדות עם הטבע הפרוע באופן מבוקר, וללא חשש להיטרף, להיעלם, או לאבד כיוון מבלי יכולת שוב.

השטיח הפרסי הוא דגם של הגן, שהוא עצמו דגם של העולם. הוא גם ממשיך רצף של תנועה מהחוץ פנימה, מהעולם אל הגן ואל הבית. המקומות הנכספים של החוץ מיוצגים בשטיחים, מסמנים שייכות וזהות, ומופנמים אל המרחב הפרטי. השטיח הוא מרחב נע. ההתמקמות שלו במרחבים הנייחים מאפשרת בחינה של הפוטנציאל שנוצר מהצטלבות המרחבים הללו.

 

`

                      התכנית – מתחת לעץ הפיקוס, מוצפן.

 

 

תכנית שתילה

 

הוצאת השטיח החוצה, השבת המוטיב הצמחי אל הטבע והאפשרות של הצמחים לצמוח מתוכו היא הפעולה אותה אני נוקטת בעבודת השטיח. ‘תכנית שתילה’ היא הוצאת חפץ ביתי החוצה כמעין תכנית. היא סימון מרחב של הבין לבין – בין הפנים לחוץ, בין הפרטי לציבורי, בין ה”אמיתי” למיוצג. זו פעולה שמאפשרת התרחשות לא מתוכננת.

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מושרייפה

ראיתי  לפני זמן מה בחצר בית במושרייפה – ישוב ערבי השוכן על מורדות הגבעות הצפון-מזרחיות בוואדי ערה – שטיח ביתי ארוג, פרוס מתחת לעץ הדר על הקרקע. הוא היה מונח שם זמן רב וצמחים בצבצו מתוכו, ממש מתוך הדגם הארוג בשטיח שמוטיבים צמחיים מעצבים אותו. משכו את תשומת ליבי הוצאת השטיח החוצה על ידי משפחה במושרייפה, ההשבה של המוטיב הצמחי אל המקור הטבעי שלו, וההרחבה של הבית אל הקרקע שמסביבו – במרחב שמאוים כלא רצוי, כאויב. פעולת ההוצאה החוצה של השטיח, בפרט כאן, במקום שנחשב לאזור ביניים בעיני רבים במדינת ישראל הדוגלים בזהותה היהודית הבלעדית של המדינה, מבטאת מצב. ההיגיון הגיאוגרפי והרצף ההיסטורי של מיקום השטיח גרם לי לחשוב על ההיפוך ומשמעותו.

פוקו מביא כדוגמא את השטיח כמייצג את אחד העקרונות שמגדירים מקומות הטרוטופיים. השטיח לפי פוקו הוא גן נע, מקום שמציב זה כנגד זה מרחבים ממשיים שמנוגדים זה לזה. זאת מאחר והוא מכיל בו בזמן את העולם כולו ואת המיקרוקוסמוס. בעוד פוקו מציג את השטיח כדוגמא להטרוטופיה של המרחב הלך השטיח במושרייפה צעד נוסף והביא עולם שלישי שבו  מתאחד המיקרוקוסמוס עם העולם, ושניהם מכילים זה את זה באופן בלתי צפוי – ולו גם לרגע.

  חצר במושרייפה.