תימלול

גליה בראור
מירון סימה היה האמן הישראלי היחיד שנתן ביטוי בציורים שלו לנושא של פליטות, ויוצר מזה פליטים כסוג של מצב אנושי, שבעצם קשה לזהות מיהם, לאיזה מאה אנחנו שייכים. זהו מצב של לב ים, יש לנו אנשים, חלקם מבוגרים, חשים נטושים ולא יודעים מה יהיה עתידם, מרגישים רע.יש כאן גם זיקות לתולדות האומנות, בעבודה שלו. עשרות, אולי מאות רישומים הגיעו אלינו לאוסף המשכן לאומנות עין חרוד מעיזבונו מהתקופה שבה הוא עסק בנושא הזה של פליטים, מדובר על סוף שנות ה-30 עד סוף שנות ה-40 כאשר חלקם מאוד ריאליסטיים וחלקם עוברים למצב כמעט מופשט שהאדם, הרוח, הגוף הופכים להיות איזו מין פקעת עצבים שכזאת שמבטאת את התחושה של הייאוש ושל המותשות והנטישה.
קודם לכן הוא היה תלמידו של אוטו דיקס בדרזדן, היה באקדמיה, זכה ב-1934 בפרס האמן הנבחר על אחת מעבודותיו שכיום כבר איננה, היא לא נמצאה בכל אופן,של פועלים, מובטלים. כאן אתם רואים פועל, מובטל, 1931, אתם רואים איזה חוש נבואי, במבט לאחור, שהדמות הזאת של המובטל הרי על המעמד הזה של המובטלים נאמר שהם היו החומר תחת הפטיש הנאצי. מבחינת התסכול הזה שאתם רואים, שהדיגניטי של האדם,התחושה של הכבוד הבסיסי, התסכול, הכבוד הבסיסי ניטל ממנו, התסכול שהאגרופים כבר מתכווצים, העיניים הן כמו עיניים של מלאך המוות,והזווית הזאת של תפיסת הדמות מלמעלה, שבעצם אין כל מוצא מבחינת המרחב. כל עיזבונו של מירון סימה נשמר במשכן לאומנות עין חרוד ואני מחזירה את הדיון הזה שביקש להציץ אל עולמו של אמן ישראלי שחי המאה העשרים לאחר שהגיע לכאן מדרזדן, נולד בקוסקורוב שבאוקראינה שם עבר כנער את הפוגרומים של 1919. אני מחזירה את הדיון לכאן ומזמינה את רלי דה פריס.
רלי דה פריס :
תודה רבה, גליה. איכשהו תמיד הכול קשור להכול וכל אבן שנרים נמצא קשר והנה אנחנו במקרה לגמרי באולם ע”ש טלית. אני אקצר את הדיבור שלי בגלל שאין כל כך הרבה זמן. כשאנחנו מדברים על פליטות, פליטות וים, אז אנחנו מדברים על הים כמקום של מעבר. אבל אני רוצה להגיד שפליטות היא גם מצב שאפשר לתאר כמצב קיומי, סוג של קיום. פליטות במובן הזה של נידוי, של זרות, ואני רוצה לתאר חיים של פליטות בלב הארץ דרך תאונה שמתרחשת, לא כמו שג’ון דיבר,תאונה בים שמקבעת וממצקת זהויות אלא דרך סביבה ודווקא מים שממצקת מצב שנמצא קרוב לחוף, ובגלל היותו קרוב לחוף, בגלל שהוא נוכח בקרבת הים התיכון, שהמשמעות של הים התיכון בארץ הזאת שאנחנו חיים בה הוא המבט למערב, מצד אחד המחסום אבל גם כמיהה, הוא המקום שאולי ממנו באנו, ויהיו כאלו שיגידו זה המקום שאולי ניזרק אליו ויהיו כאלה שיגידו שזה המקום הנדל”ני הכי חזק במדינה, יש כמיהה לקו החוף, יש כמיהה לצד הכלכלי של קו החוף. אני אספר סיפור של תאונה שמתרחשת דווקא במישור, בקרבת החוף, וזה סיפור של תושבי ג’יסר א-זרקא. אני אתאר את התאונה הזאת באמצעות הקורדינאטות, שבאופן מיוחד יוצא שקו החוף בארץ ישראל קו האורך שמודד את הזמן ממש כמעט נמצא כחוט שדרה בתוך המדינה. קו הרוחב, לעומת זאת, שבו אני עוסקת, הוא יהיה זה שיוביל אותו אל התאונה. בין הים והיבשה, כפי שאמרנו יש ניגודים בטופוגרפיה, ניגודים בצורות החיים, אבל כמו שג’ון הסביר, הם מהווים ריאקציה אחד של השני. אנחנו יכולים לראות ולהבין מה שקורה בים ע”י מה שמתרחש על ידו ולהפך. הרי הים גם כמו שאמרה לי סיגל, יש משפט נורא יפה שאומר “הים משיב הכול” ואני הגעתי לספוגים כי מצאתי ים שפלט ספוגים. הים משיב הכול, מה שזורם, מערכות המים, מחזור המים זה מחזור אחד, הרצף הגיאולוגי של התהוות השכבות וההתנהגות של החומרים מתקיימים ברצף. אז אני אטייל אתכם עכשיו על קו הרוחב מהים התיכון. החוף המים והחול מתמצקים ויוצרים סלעים שנקראים סלעי כורכר. תבניות הנוף של הארץ של אורכיות, הן מגיעות אל קו החוף.אותו כורכר שמתמצק רק מחיבורים של מים וחול, כ”כ פשוט, ושינויי אקלים, אלה הם סלעי משקע שנותרים על קו החוף, יצרו בארץ מצב שמי הנגר, מההרים, לא יכולים לעיתים להגיע אל הים, אלא רק ברווחים שבין הסלעים האלו. כך למשל נחל תנינים יכול לעבור בהפסקה של רכסי הכורכר. באזור של ג’יסר א-זרקא, איפה שהיא נמצאת היום, בלב הארץ בין חיפה לתל אביב, כך ,נוצרה ביצה מאוד מאוד גדולה שנקראת ביצת הכברא כי המים לא יכלו לעבור ולהגיע אל הים. מכיוון הייתה שם ביצה, ולפני בערך 400 שנה נוודים, דבר שהיה מאוד מקובל במאות הקודמות. נוודים הם מה שנקרא אנשים נטולי קרקע, נטולי בעלות על הקרקע, הביצות, אגב, בכל העולם נוצרות מאי היכולת של המים, מתוך התכונה הבסיסית שלהם לרצות להגיע אל המקום הנמוך ביותר והם לא מצליחים, או שעוצר אותם סלע, או שעוצר אותם אי היכולת לחלחל אל הקרקע. המים נותרים במרחב, מייצרים צורות חיים שונות, מייצרים אי אפשרות לעבר את הקרקע, אי אפשרות להתיישב עליו, ומגיעים אליהם אנשים שהם בעצם נטולי מעמד של בעלי קרקע. אבל הסיפור כאן, של בעלות על הקרקע זה דבר שהתפתח לאחר מכן, כי הבעלות על הקרקע היא לפי הבדואים, שהם היום ההמשך של צוות היישוב של ג’יסר א-זרקא, השבטים, והם חיו שם כ-400 שנה,זה באזור הזה, הם הגיעו מכל העברים של האזור והם חיו שם, אמנם לא היה להם הרבה שטח לגדל תבואות, אבל הם גידלו סוג של תאו וקלעו סלים מהקנים ומצאו איים בתוך הביצות כדי לגדל בהם צמחים ומזון וחיו שם, ב-1922 בערך עם התחלת הפרכת השממה, מגיע רוטשילד לאזור ומציע ,דרך חברת פיקא”, לייבש את הביצות ובתמורה לזה הוא מציע לתושבי ג’יסר א-זרקא שחיו בביצה לקנות עבורם את אותו רכס כורכר שהוא בעצם שאריות של מחצבה רומית שממנה נלקחו אבנים להקים את האקוודוקט, האקוודוקט שמגיע ממזרח להביא מים לקיסריה העתיקה. קיסריה היא בגבול הצפוני של ג’יסר א-זרקא ומעגל מיכאל בגבול הדרומי. על אותה המחצבה, זה לא היה נראה שאפשר לחיות בה, הם התגברו על זה מפני שיש גם קירות בגובה 30-40 מטר, וזה גם לא היה נראה שישתלטו על כל השטח, אבל קרה פה דבר, וזאת אחת התחלת התאונות, הקרקע נקנתה עבורם, הם הפכו להיות מנוודים שחיו בביצות, ביום אחד לבעלי קרקע. הם עברו והועלו מעל הביצה. הרגע הדרמטי הזה הוא רגע מאוד משמעותי בחיים שלהם, מבני אדם ללא קרקע שחיים בביצה הם הופכים להיות בעלי קרקע, להתמודד עם צורת חיים חדשה, הם נאלצים לבנות בתים שהם לא ידעו לבנות, הם גרו במין חושות כאלו, כמו שהם תיארו לי, בבתי קש, ובעצם פתאום עומד מולם מצב חדש. המצב המעניין שנוצר הוא שמכיוון שהתחיל יבוש הביצות, רוב התושבים שלא חיו בביצות מתו ממלריה.ואז מסתבר שהאנשים היחידים שיכולים לייבש את הביצות עבור היהודים זה הערבים שחיו שנים בביצות ויכולים, סיגלו לעצמם יכולת גופנית, נגד המחלה, והם הפכו להיות המייבשים העיקריים כשהביאו בהמשך עוד סודנים נוספים שחיו בביצות במקומות אחרים כדי לעזור להם, אבל הייתה גם עבודה עברית בתוך התהליך, היה שיתוף פעולה. אנחנו עדיין על קו הרוחב, הם היו בביצה, הם עברו למחצבה, הם מייבשים את הביצה ויישוב הולך וגדל, היום הוא כמעט עיר, ובמשך השנים קרו כל מיני דברים. היישוב התרחב, הם למדו מהיהודים לבנות בתים, הם עבדו אצל היהודים בזיכרון ובבנימינה בחקלאות, הם נעשו אנשים שמתחילים ללמוד יותר את הסביבה שלהם ולא להישאר באזור אחד, הם התחילו לנקות בתי חולים בכל הארץ, הם התחילו לנקות אוניברסיטאות – תל אביב, חיפה, הם הפכו לעובדי חוץ, אלא שיחד עם זה קרו עוד כמה דברים: הגבול הצפוני שהוא נחל תנינים הפך לשמורת טבע מדהימה ביופייה, אלא שכשמקום הופך לשמורת טבע הוא הופך לגבול עם גדר. זאת אומרת הנחל היה שלהם, הוא היה קרוב אליהם, אבל עכשיו הוא חסום בפניהם. יש חוקים לשמורה – אסור להדליק אש, אסור לשחות, מלא איסורים. בינם לחוף הים ישנו מרחב שבו יש את התרוממות האקוודוקט, הפך לשטח מנהל, כלומר הים נמצא במרחק 20 דקות הליכה מהם אבל הוא חסום בפניהם. אסור להם לבנות שם, אסור להם להקים שם שום דבר. הוא קרוב, אבל הוא חסום. ומכיוון קיסריה, שזה הגבול הדרומי, מכיוון שהם עושים מסיבות וחגיגות ורעש, הוקמה גדר הפרדה, היא בגובה 8 מטר, היא אדמה, מגוננת, שלאט לאט נראה לי שהם מנסים לקחת את הבעיה ולהפוך אותה ליתרון, אבל זה עדיין מאוד מאוד מעליב, ואנחנו מדברים על המשך קו הרוחב, ב-1970 רקה דבר על קו האורך. הגיע כביש, האוטוסטראדה, שהיא על ציר זמן, ציר האורך, ציר הכוח, הציר המודרניסטי, שהיא מחברת את הצפון ובדרום, האוטוסטראדה הראשונה של מדינת ישראל המודרניסטית.כשהכביש הזה עבר ליד ג’יסר א זרקא הוא הפקיע את אדמות הישוב ובנה את הכביש על רכס הכורכר מטעמי חיסכון של הגשר בביצה וע”י זה מה שקרה עם השנים – בנוסף לזה הוא השאיר פתח קטן לתושבים לעבור מתחתיו, היהודים נוסעים למעלה, הערבים עוברים מלמטה, נכון זה קורה גם במעגן מיכאל אבל במעגן מיכאל הם גרים במרחק מאוד רחוק מהכביש – בקיסריה הדרך יודעת לקחת סיבוב ימינה, להשאיר שמורת חולות. אבל בג’יסר א-זרקא יש כיפוף מרפק, יש מבט לתוך הישוב, אבל אתה לא יכול להיכנס לישוב משם. זאת אומרת התאונה שנוצרת בין המרחב שעליו אפשר לספר את הסיפור של התושבים לבין ציר האורך בא לידי ביטוי באותם מערכות מים שהים התיכון ייצר. ואני חוזרת לאיך המים בעצם מקיפים, אותם שכבות של מים שיצרו את המים, את הביצות, את הנחלים, את הנביעות, את מי הטטיס שכנראה כלאו גם למטה שם. אותו ים שמציף וחוזר ומציף וחוזר, מקיף היום בצורות השונות של מצבי הצבירה של המים וההרכבים השונים לבין מים שהם מלוחים ובין מי נביעה שבעצם זה אותו מחזור אותו נוזל מקיף היום את האי הזה והופך אותו לאי, במובנים מסוימים לאי של פליטים. לא במקרה מגיעים אנשים שעושים סרטים לג’יסר א זרקא כדי לתאר את עזה,יש דמיון. זה התיאור של התאונה ואני רוצה לחזור קצת לדיבורים שדיברנו על עכשיו למושג הזה של הכלה. הים והיבשה מכילים זה את זה בתאונה הזאת,כמו בספוגים ,נשאי החללים, השלג והחללים מכילים זה את זה. באותו אופן אפשר לעבור למכולה, וזו המכולה של סיגלית, אם לא נרדמת.מה שמחבר ביני ובין סיגלית הוא שאנחנו גרות בת”א אבל נפגשות בעין חרוד, פעם קודמת זה היה לפני 13 פה כשסיגלית עבדה על פרויקט שנקרא המכולה,אני מזמינה אותך לספר את סיפור המכולה שלך.

סיגלית לנדאו :
ב-1995 סיימתי פחות או יותר את הלימודים שלי והוזמנתי להציג את התערוכות הראשונות שלי באירופה,ברוטרדם הייתה לי תערוכת יחיד ושם ראיתי לראשונה מכולות, והרבה מכולות שזה עיר נמל. קראתי קצת על מכולות באופן כללי, רק ב-1984 הם עשו סטנדרטיזציה של מכולות שמשיטות דברים לא דיגיטליים, מוצרים וחומרים בין הארצות וגרם להרבה נמלים קטנים להיסגר בעולם, ולנמלים מנופים, משאיות ורכבות יהודיים למכולות. זה אומר שב-1996 כשהגעתי לרוטרדם, עם יצירות חצי מוכנות ועם יצירות שכבר הצגתי במוזיאון ישראל, ונתקלתי פעם ראשונה בקריירה המאוד מאוד קצרה וחלקית שלי בדבר הזה שנקרא הובלת אומנות. אז הגיעו אנשים לסטודיו והיו צריכים לשאול אותי מה אומנות ומה ג’אנק ומה מכשירים ואצלי הכול לא – היה צריך לעשות מין שיטה של לסמן עם צבעים – לא משנה, כל הדיון וכל האלימות שבאלה הוביל לאומנות ולהיזהר ושלא יישבר, אז תערוכה אחר כך שהגעתי לרוטרדם והצגתי וצילמתי הרבה את עיר הנמל, וראיתי את הסיפור של רוטרדם,אבל תערוכה אח”כ באירלנד, מיד אח”כ כבר ביקשתי, ראיתי שיש איזשהו מוזיאון שאין לי סיכוי להתמודד עם כמות המחקר שהייתי צריכה בשביל להבין ולהכיל ולהשלים את ההיסטוריה של המוזיאון שהיה פעם בית חולים, אמרתי “סטופ” מצאתי באיזה מחסן מאחורה מכולה ריקה וביקשתי שאת הסיפור שלי את כל החפצים ופסלים וחומרים, מוצב בעצם, מיצב שהוא ספציפי לחלל, אני יעשה מיצב ספציפי לחלל של מכולה אירית שנמצאה שם. ועברתי תהליך ופתחתי את התערוכה שלי ומקביל ליד הכניסה המפוארת של המוזיאון. כמה חודשים אח”כ הייתי בברלין וראיתי את ההתחלה של ההתכוונות של ברלין להיות בירה של אירופה בשנת 2000,זה אומר בנייה היסטרית ומהירה מאוד יעליה מאוד של האזור של ברלין המתחדשת ושם פגשתי פועלים שישנו במכולות שארגנו את המכולות שאפשר לראות בהם מין בתים קטנים, ניידים, זולים, מאולתרים, ועורר אותי לחשוב על סקיצה שבברלין עצמה ציירתי מכולה שהיא מעוותת שההר – היא מעוותת לא, כלומר בעצם לקחת מכולה, ביקשתי דרך מוזיאון הרצלייה שעזרו לי להפיק את העבודות, מכולה שסיימה בעצם את הקדנציה שלה – מכולות חיות בין 5 עד 10 שנים וקיבלתי מכולה ישנה והתחלתי לעשות אולי את העבודה בעצם הכי פורמליסטית שלי שזה לדבר עם הברזל שהיא הרצפה של המכולה הסטנדרטית. אז הסקיצה הייתה בעצם container, 6 מטר, זה הסטנדרטי ביותר, היחידה של 6 מטר על 2.40 על 2.40 , הקובייה הזאת היא נראית לגמרי רגילה מבחוץ ומבפנים שיניתי אותה. פה אנחנו רואים את המכולה שבעצם הייתה, עשיתי resident alien שזה “תושב זר” 1 ו-resident alien 2 שתי מכולות יצרתי וזאת המכולה מספר 2 שהיא עדיין כבר כמה שנים פה בעין חרוד מאחורי המוזיאון. כך היא נראתה מבחוץ כשעבדתי, השדה הזה זה מה שעכשיו הגן פסלים ליד סדנת האמנים ברחוב אליפלד בת”א, הם הרשו לי לעבוד. את המכולה הראשונה עשיתי ב- no man’s land בין שער יפו למלון קינג דויד, עם חוט מאריך, עבדתי בחוץ. זאת מכולה של 12 מטר, 40 feet. פשוט ריקעתי את הרצפה, השתמשתי בפלטות, היום אם היה לי תקציב יותר גדול הייתי הופכת את המכולה ודופקת עליה על הרצפה הזאת עם המבער שלי ועם פטישים אבל פה בעצם לקחתי פלטות שהחליפו את הרצפה. זאת המכולה הראשונה, resident alien 1 מאחורי מוזיאון הרצלייה שהיה בשיפוצים, ככה שכנעתי את גליה לתת לי לעשות את העבודה, הנה הרצפה שמתרוממת. זה הר. הר זה הר הבית, אני גם ירושלמית, כל פעם שאומרים ים אני שומעת ירושלים, אז הר בית זה השם של התערוכה שב – 95 הוצגה במוזיאון ישראל, שאצרה שרית שפירא, הוציאה ספר שירה עכשיו שמאוד אהבתי לקרוא שלשום על המטוס. “ציון בראשית מכתבי אשאל לשלומך, איך את מרגישה? הכול בסדר? ומה שלום אסירייך? פלשתינייך, יהודייך? תגידי, איך הילדים? ומה שלום מחריבייך? ציון, הלא תשאלי לשלומי? אני לא מרגישה כ”כ טוב. יד ימין שלי מתייבשת, העצב דלוק,אל תשאלי” אז ככל שההר הוא יותר גדול הבית הוא יותר קטן.ככל שנכנסים לבית הזה אז יוצאים לאיזשהו מרחב הררי. בשבילי זה מדבר יהודה, בשביל אבא שלי שבאמת עלה בסירות לארץ זה הים, לא היה קיים, רק ים המלח היה, המשיך מזרחה, לא הגענו לים התיכון, אבל יותר מבחירה מאשר אנשים במחנות פליטים. יש אנשים שגרים בת”א ולא מגיעים לים. ויש כאן שני קונטיינרים ,אחד קונטיינר לגוף ואחד כמו שאתם רואים קונטיינר קטן בצד, צד ימיני העליון. מעבר להר יש שני פטישים שהם התחברו לי כשעבדתי עם הברזל וגז אצטילן וחמצן שחימם, עזר לי לרקע את הברזל. הייתי צריכה לחמם פטיש אחד יחד עם הברזל ופטיש קר דפק את הפטיש החם. אז פטיש אחד שדופק את השני זה משהו,מעשה מהסיפור של ההתערבות. דרך אגב כשהלכתי עם הסקיצה שלי למסגרים כל אחד אמר לי שאי אפשר לעשות את הדבר הזה, לרקע. וזה אולי קשור לסלע אבל ההפך מסלע כי המתכת פה באמת דקה והיא רק נהיית קשה ועמידה כשהיא מגיעה ל – זה נקרא חיסום, כשהיא נהיית לבנה מרוב שהיא רותחת,פעמיים, ואז היא, קהל מאוד גדול המון אנשים ביקרו במכולה הזאת כי היא נסעה לדוקומנט ה____ שאצרה אותו קתרין דיויד ב-1997 אחרי מוזיאון הרצלייה. הקהל נמשך לתוך הקונטיינר של הראש כי בתוכו שמתי מוזיקה. שמתי טרנזיסטור קטן וגלי AM נקלטו שם בגלל הברזלים והמחסומים, וגלי AM זה מוסיקה ערבית, ואין לי צילום שמראה את הפנים, הפנים זה בתוך , בול פגיעה, שני מקומות לזוג רגליים ומאוד מאוד לבן, מאוד מאוד נקי, פשוט יוצאים, עולים מתוך ה__. רואים את הלובן, יש שם חשמל דולק. עבודה מאוד פשוטה בעצם, שאני מתרכזת לא כ”כ,אני בטוחה שאני חשבתי כשעשיתי את זה, זה חלק מהאופטימיות-פסימיות שלי, שפתרתי את הבעיה, אני לא אצטרך לספר לרוטרדם איפה, בעצם יצרתי חלל אלטרנטיבי, שזה גם מאוד קשור לשנות ה-90 המוקדמות-מאוחרות שזה חלל שמספר סיפור של “אוקיי, תאונה זה טוב, וגם במקרה הזה כי זה מין collision gradual , של אני עם החומר, והתעקמות של, כאילו המכולה ממילא נחתה, החייזר נחת על משהו שהוא בעייתי, שהוא הטביע בה את הצורה. רואים פה את הדפיקות פטיש. אני לא הייתי זורקת את הקונטיינר, אם היה לי את התקציב הלא מוגבל של לזרוק אותו בצוק ולראות מה יקרה, או להכניס חומר נפץ כמו שייעצו לי כל מיני מומחים. רציתי את הריקוע הידני, ריקוע זה גם בא משפה של יותר פולקלור, יותר עבודה של craft, ללא ספק אלים. זה בלילה, בחצר של המוזיאון, זאת המכולה בשדה בת”א, רואים קצת מימין, שם ריקעתי את הרצפה, הוצאת אותה והחזרתי אותה. זה עבודות של 0 תקציב אז חייבים לשקר בשביל להגיד את האמת. זהו בעצם, אני חייבת להגיד על הסיפור של המכולה כאן, אם יהיה זמן או אם מתישהו יצא לכם להיכנס למכולה, בסוף של המכולה פה בעין חרוד זה הסיפור של ה-human cargo, שהתחילו הסיפורים, בשנות ה-90 ועכשיו עדיין מוצאים עוד ועוד טרגדיות על מוברחים שמשלמים המון המון כסף ומגיעים רעבים, מתים, קפואים, בשביל הסיכוי של לעבור לארץ, מסין הרבה, אז כתבתי סיפור כזה על טקסט ליד בגדים חמים והנחתי אותם בקונטיינר בעין חרוד, והוספתי עוד כל מיני, גרתי פה תקופה, בעצם, בתחילת דרכי מצאתי פה בית, מכולה אחת הייתי צריכה לקחת לשיקום, כי,שוב,יותר מעשור הן לא חיות טוב, הן מחלידות, דברים זמניים. מה עוד? הכלה, כן הקונטיינר, to contain, אני לא הפסקתי לעבוד עם דברים שהם כלי קיבול ורדי מייד, הדבר הראשון שאולי היה חשוב להגיד ולא אמרתי זה שהמצאתי את הדבר הזה של לחמם ולרקע בעצם באוהל שעשיתי במוזיאון ישראל בהר הבית, לקחתי דלת ברזל ורציתי להפוך את הדלת עצמה לדלת ביטחון, זה לפני הרב הבריח, לאוהל, פערתי אותה, השארתי רק את הצירים מחוברים, והתחלתי לסקול, רציתי להראות מין סצנה אנכית של סקילה, והסקילה לא הצליחה לי עם אבנים אז ידעתי שהטמפרטורה תיתן לי לעוות את האוהל ולהסתתר בו. תודה רבה לסיגלית, אנחנו נסיים את היום הזה עם דבריה של אירית רוגוף, שכפי שאמרתי היא בדרך כלל חיה באנגליה, בלונדון, שבו הקימה מקום של מחקר של אומנות ותיאוריה וזה התחום שלה, היא חוקרת תרבות, תורתיקנית, היא עוסקת בגבולות שבין אמנות לפוליטיקה, למרחב, היא כתבה הרבה על זה, ונפל בחלקי, הרבה שנים אחרונות של שיחות מרתקות ואני פשוט, כזאת המצאה נהדרת רציתי לחלוק אתכם. אז, אירית, את רוצה לשבת? טוב,היא גם ממצאיה מקומות, היא לא רק חוקרת אותם.

אירית רוגוף :
אני פשוט, אין לי מה להראות , אם כך אני יכולה לשבת על קצה הבמה.
אני בעצם הוזמנתי קצת ליצור גשרים בין דברים שונים שנאמרו כאן.אני, הסליחה אתכם, אני בדרך כלל לא עובדת בעברית והעברית שלי קצת עילגת, אני לא משופשפת בנושאים האלה.
הפליטות שמעניינת אותי כאן היא המצב של שיווין או הדמיון בין אנשים פליטים, בין פליטות אנושית כמצב מסוים וידע שהוא פליט, ידע שאינו שייך, אינו מאורגן ואינו לגיטימי. הרעיון שהדיון במשהו כמו הים יכול לחבר שני מצבים של פליטות, פליטות אנושית של אנשים שנמצאים במצב של ניידות קיצונית מתוך כוח מצד אחד ומה שאנחנו קוראים באנגלית fugitive knowledge, ידע שהוא פליט, ידע שברח מדסיפלינה, ידע שברח מאיזה מערכת ידע שנמצאת תחת חקיקה רצינית וכן הלאה. אז זה דבר אחד שמביא אותי לנושא הזה. הדבר השני שמעניין אותי בהקשר הזה זה כיצד הים הופך לנושא חדש שמורכב ממערכות ידע שונות שאין ביניהם קשר ישיר. ספוגים, ביצות, נשים פלסטיניות שרואות את הים בפעם הראשונה, קונטיינרים של מטען, מריבות על מים טריטוריאליים וכו’. זאת אומרת שהים שהיה בתוך מסגרת של נושא או של ביולוגיה ימית, או של חוק ימי, או של פלודה מסחרית, או של צירוף של מים וגיאולוגיה וכן הלאה, כיצד נקודות החיבור בין הנושאים האלה יכולות להפוך את הים, לקחת אותו מתוך המסגרות המיושנות שלו שבהן אנחנו יודעים לדעת , ואחת הבעיות עם דסיפלינות ועם מסגרות ידע שהם אומרים לנו איך לדעת משהו. וכמובן מה שאנחנו צריכים היום זה למצוא דרכים חדשות לדעת דברים. והנקודות חיבור האלה בין דברים שאינן בהכרח שייכים באופן ישיר בתוך מערכות הידע שמוכתבות לנו מאפשרות להתהוות של נושא חדש בעולם, ואני צריכה להודות שזה הדבר שמרגש אותי יותר מכל גבר אחר, האפשרות שאנחנו נעבוד קשה מאוד וכל העבודה שלנו תהיה היצירה של נושאים חדשים בעולם, זאת אומרת משהו חדש לדעת אותו.שהתוצאה של כל העבודה שלנו לא תהיה איזושהי אשליה שעכשיו אנחנו באמת יודעים משהו, כי אם יצרנו נושא חדש לדעת והוא ללא גבולות.אני חושבת שהדבר שחשוב לי להביא כאן זה הרעיון של הים כמה שאני בעברית הלא טובה שלי קוראת גיאוגרפיה יחסית זאת אומרת גיאוגרפיה של יחסים בין דברים ולא של מקומות קבועים.ושהדבר שמעניין וזה במרכז של הרבה מאוד עשייה תרבותית אומנותית ביקורתית תיאורטית, מה שמעניין אותי הוא שהים באיזושהי צורה מאפשר שלנו לבטל את התנודה שאנחנו כל הזמן עוסקים בה בחקיקה, בהבנה תרבותית, את התנודה בין מקום לבין מחסה זמני. זאת אומרת כל המערכת ידע שלנו, כל החקיקה שלנו, מעוגנת באיזה הבנה שיש מקור, דברים מתחילים באיזשהו מקום, יש איזשהו שייכות טבעית בין סובייקט אנושי ומקום, בין התחלה של משהו והתפתחותו, לבין המחסה הזמני שלו, מהגר הוא מישהו שתמיד נמצא באיזשהו מצב של מחסה זמני. ההבנה של חלל יחסי , של חלל שבנוי לא ממקומות קונקרטיים,חומריים, כי אם ממערכות יחסים מאשפר של היכולת לחבר בין דברים ששיכים למקומות אחרים. זאת אומרת מקום אחר שהוא מיקום גיאוגרפי אם הדברים שאינם מתחברים דרך לאום, יבשת, השתייכות אתנית, שבטים, גלויות,זה מערכות של השתייכות אתנית, אידיאולוגיה – הגוש הקומוניסטי הוא מקום שההשתייכות שלו היא דרך אידיאולוגיה, לא דרך איזושהי היסטוריה משותפת וכן הלאה. אז גיאוגרפיה יחסית היא גיאוגרפיה שמאפשרת מערכות חיבור בין דברים שאינם שייכים אחד לשני. לא ע”י נוף מתמשך, לא ע”י היסטוריה משותפת,לא ע”י אמונה משותפת.עכשיו השאלה היא מה מאפשרת לנו גיאוגרפיה יחסית – למה הצורך הזה לחבר בין דברים שכביכול מטבע הדברים אינם מתחברים.ואני חושבת שאולי מה שהציגו כאן היום אילנה המרמן ורלי דפריס היא אחד מהמפתחות לשאלה הזאת שאני שואלת,מהו הצורך שיש לנו כל הזמן בגיאוגרפיות יחסיות, האפשרות ליצור אכלוס(inhabitation) של החלל ע”י אנשים שבעצם לא שייכים לו באופן טבעי ולא ע”י העובדה שהם דמויות זרות בנוף כי אם למשל ע”י תשוקה, והתשוקה לראות את הים היא מספיקה בכדי להצדיק את מיקומו של מישהו בנוף מסוים.ואלה הן הגיאוגרפיות היחסיות שעליהם אני מרבה לחשוב. עכשיו, מה מאפשר הים מבחינה של יחסים אחרים בים דברים, יחסים אולי שהם פחות מדרך הטבע. ג’ון פלמסינו בסרט שבו רלי דפריס ראיינה אותו מדבר על המתח בין נזילות ומוצקות.התמונה הרומנטית של ים שבו שוטפים היחסים שכולל בתוכו היסטוריות ארוכות שבהם תרבויות באות במגע אחת עם השנייה לבין מציאויות עכשוויות שבהן הים הפך למערכת גבולות.הים היום הוא הרבה יותר מערכת גבולות מאשר גבולות בין מדינות. מתוך כך אפשר לראות את הים לא כקצה היבשת כי אם כבמה שעליה מתממשות המערכות החוקיות של היבשות. אחד הדברים שמעניין ואני מוכרחה לומר שאני לא מרבה לקרוא ספרים מלומדים על הים, ומרבה להסתכל ולדבר עם אנשים שהעיסוק התרבותי שלהם והיצירתי שלהם הוא הים.ואני חושבת כאן על סדרה של עבודות חשובות בימן במשך עשר השנים האחרונות שאחד מהן נקרא Sahara cromicals , והיא התייחסה, הסהרה בד”כ במפות העולם הוא משהו ללא סימונים, הוא מקום ללא כל סימון, הוא איזה גוש צהוב באמצע היבשת האפריקאית, והיא התחילה להסתכל על מדבר סהרה כמקום של מעברים.ואחד הדברים שהיא עשתה זה, היא ראיינה אנשים מאפריקה שמדברים על כך שאירופה קנתה לעצמה את החופש הבין גבולי ביבשת האירופאית במחיר כליאת האפריקאים בתוך אפריקה.זאת אומרת האמנה שמאפשרת לאנשים בתוך אירופה לנסוע ללא דרכונים, ואתם כולכם בוודאי חוויתם את העובדה שאפשר לעבור מארץ לארץ ללא דרכון, היא על חשבון כל אותם אנשים שהקשו מאוד עכשיו את המעבר שלהם בתוך ארצות אפריקה, מפני שמנסים למנוע מאנשים להגיע קרוב לים מפני שהים הוא מקום מעבר.זה משהו שאנחנו יודעים מהגבול הדרומי של המקום הזה, על הים כמקום מעבר.זאת אומרת שהמחיר של הניידות של אירופה היא כליאתם של אנשי אפריקה בתוך הארצות שלהם.אפריקה הייתה לפני 15 כמו אירופה, אפשר היה לעבור בקלות מארץ לארץ. כיום כמעט בלתי אפשרי. המון פעמים באפריקה צריך לנסוע ליבשת אחרת כדי להגיע ליבשת אחרת באפריקה, כך שאלה הדברים שאנחנו מבינים מבחינה של מה זה קצה היבשת מבחינתנו. מערכת לא של גבולות כי אם של חוקים ומערכות כוח שהם פחות נוקשים ונראים לעין מבחינת הזיהוי שלהם אבל בעצם מבחינה של – ואני לא רוצה לחזור כאן על כל מה שנאמר – אבל עשרות אלפי חיים שנלקחים בים ע”י פליטים ואנשים שמנסים לברוח ממקום למקום ולא מגיעים למקום שלהם. אז אחד הדברים המעניינים שקרה לים זה, הים היה באופן מסורתי בתרבות מערבית חלל בלתי מבוקר. פיראטים,שודדי ים, צי לוחם, נסיעות של תגלית, הנאות והשתזפויות, הרפתקנים למיניהם.