עבודת הרצפה היא רצף שהופר ונישבר. מתרחשים בה איחוי ושיחזור. העבודה מבטאת ניסיון פענוח של ההפרה ושל השאיפה שמתרחשת בה במקביל להתגבש מחדש.
למרצפת מאפיין של סמן. היא מסמנת מפלס, מגדירה מה מעל ומה מתחת. היא משמשת קנה מידה מקובל (20 ס”מ) למדידה לא מדויקת. היא גם סימן-גבול לתקופה שבה שגשגה בארץ בנייה ציבורית (‘בלטות’) למוסרות ולמגורים, ובה בעת התרחש בה בקע לאומי ופוליטי חריף.
כנטולת התנגדות, מוענקת למרצפת כגוש וכרצף משמעות עצובית ואדריכלית, כמשטח הנושא את הדורכים עליו, המתחככים בו, מרקם שבאופן פרדוקסאלי יכול עכשיו להגדיר את קווי התיחום בין הזז והחי מצד אחד לבין הדומם הלחוץ והכבוש תחתיו מהצד האחר. דואליות זו הדריכה את הייצור של עבודת הרצפה בסדנה החדשה במשכן לאמנות בעין חרוד. נשמר בה המתח בין השתלבות ברצף לבין קיטוע לא-צפוי, בין גילוי של המוסתר (‘מתחת לבלטה’) וחריגה מהסימטרי.
בה בעת מעבר לפונקציות הייצוגיות שלה, כך סתם כשהיא מונחת לה בכל חצר אחורית כסרח עודף, או משמשת אביזר תחליפי, גם ניטלת ממנה מהותה, והיא מתגלה בכל סתמיותה (‘ראש בלטה’), בפסיביות הקיומית שלה.
כקנה מידה הופכת העבודה למודל, מבט-על לא-מרוחק ולא מתנשא, בלתי אחיד ומטיל ספקות. אפשר כך לתפוס את עבודת הרצפה כקנה מידה דינאמי למבנה, עיר, ארץ ועולם, שמעיד על מתח בין היקבעות לאובדן אוריינטציה ושמספר על טשטוש גבולות. הערפול הזה מפר את התפקוד המקורי הטכני של קנה המידה, ומשבש את משמעותו ככלי לאבחנה מוסרית ופוליטית.
רלי דה פריס