נורמה מוסי

עכובית הגלגל (עכוב בערבית) היא “צמח גלגל” המשמשת למאכל. היא טעימה מאוד, נחשבת למעדן. היא צומחת מהאדמה אך מתנתקת ממנה כדי להתגלגל ולפזר את זרעיה. על מנת להמשיך להתקיים היא חייבת להתנתק. התערוכה מדמה במבנה שלה את הספירלה שיוצרת העכובית בגלגולה. זו ספירלה שמתקיימת בכמה רבדים שלעיתים נפגשים ולעיתים לא. באנציקלופדיה לחקלאות שהוציא משרד החקלאות בשנות ה- 60 ישנם תיאורים ומיונים המסווגים את הבוטניקה, הגיאולוגיה, הקרקעות והעשבים בארץ ישראל. העשבים מסווגים לעשבים טובים ועשבים רעים. בין העשבים הרעים נמצאת עכובית הגלגל

לפני מספר שנים החליטו בחברה להגנת הטבע כי העכובית תהיה לצמח מוגן. בדף ההסבר של החברה המוצג בתערוכה מצוטט פתגם ערבי מסורתי האומר שהעכובית עדה, או העכובית תעיד. התערוכה חושפת את הכוונות של החברה להגנת הטבע, בפנייתה אל הפלסטינים שקוטפים את העכובית. באמצעות הפתגם באה החברה להגנת הטבע להתקרב, להמתיק סוד. היא אומרת לפלסטינים, כאילו בשפתם: תיזהרו, אנחנו מכירים אתכם, אנחנו צופים עליכם, אנחנו נדע, העכובית תעיד. אבל על מה תעיד העכובית והאם יהיה מי שישמע את עדותה? רלי דה פריס מתחקה אחרי התפיסה של מוסדות המדינה את הצמח והשינויים שחלו בתפיסה זו. היא מבקשת להבין את הצמח עצמו, כיצד הוא מתגלגל וכיצד הוא נתפס על ידי ישראלים ופלסטינים.

בקטע מתוך שידור חדשותי שמוקרן בטלוויזיה ניתן לראות את החברה להגנת הטבע מפעילה את “הגנתה” על עכובית הגלגל. כשנדרשת הגנה יש לשאול מפני מי. במקרה של העכובית ההגנה היא מפני נשים פלסטיניות שאוספות אותה ומנסות להתפרנס באמצעותה. רלי דה פריס קוראת ומפרשת מחדש את קטע החדשות בעבודת וידיאו. היא מראה את האלימות המשמרת את הכיבוש ואת הגירוש החוזר של הפלסטיניות שמופעלים בשם ההגנה על הטבע “שלנו”. בעבודה זו מראה דה פריס את מה שנעדר מתוך תשדיר החדשות. את השניות שנחתכו בעריכה בהן נראית בבירור טענתה של הפלסטינית שמנסה להתווכח עם השומר, לעמוד מול ההשפלה ולהגן על עצמה מפני הכוחנות של החברה להגנת הטבע.

רלי דה פריס יוצרת בחלל מוזיאון לטבע. מוזיאון שהוא גם החדר לטבע בבית הספר וגם מעבדת מחקר מדעית שמנסה לפענח את הממצאים. אבל בניגוד למוזיאון לטבע שאנחנו מכירות מילדותנו שממחיש באמצעות קופסאות זכוכית, דיאגראמות ומשחקים של אור וצל את הסיפור הלאומי של הטבע, המוזיאון שהיא יוצרת הוא מוזיאון שחושף את מנגנון הפעולה שלו עצמו. הוא מציב במרכזו את נקודת המבט וקנה המידה של האמנית, קנה המידה האנושי שחוזר על עצמו בידיים, באחיזה של הידיים בחמר, בעקבות של הרגליים ובמקל המידה שמשמש נקודת ציון ואחיזה בתערוכה. קנה המידה האנושי הנוכח בצורה כה ברורה בתערוכה מצביע על היחסים בין העכובית כצמח, כמשל, כמושג וכאירוע למקום, לכיבוש, לאלימות, לזיכרון ולהשכחה.

העכובית לא מצייתת לגיאופוליטיקה, היא אינה נשמעת לחלוקות טריטוריאליות, איננה יודעת גבולות של שטחים או ארצות. בגלגולה העכובית הופכת את הקרקע עליה היא מתגלגלת במובן מסוים לשלה, הכל שלה ושום דבר לא שלה. היא מתגלגלת.