בשנים האחרונות עוקבת רלי דה פריס אחר פריסתם של מחסומי כיפות, פרט אדריכלי העשוי בטון וגרנוליט, בערים שונות ברחבי ישראל. דה-פריס מתעדת את בנייתן וממפה את מיקומן של הכיפות כחלק מעניינה בהתרחשויות ובהתנהגויות באזורים עירוניים-לימינאליים ובשפת החומר המאפיינת מרחבים אלה. האזור בו היא ממקדת את מבטה הוא המרחב העירוני והגיאופוליטי שבגבול הרחב בין יפו ותל-אביב, ובחירתה למפות אזור טעון זה באמצעות פרט אדריכלי-עיצובי זניח-כביכול שופכת אור על הפוליטיות של פעולת המיפוי ועל הכתמים העיוורים שהיא יוצרת.

מפה הינה ייצוג ויזואלי המתאר בצורה מופשטת מרחב מסוים. בעבר הרחוק נוצרו המפות בידי אמנים, ובעידן המודרני נוכסו למדע הקרטוגרפיה. אך במידה רבה, וחרף הילתן המדעית-אובייקטיבית, מפות נוצרות או מוזמנות על ידי בעלי הכוח ועל כן משקפות את האינטרסים הרחבים והצרים שלהם. השאלה למי מותר ומה מותר למפות, מה זוכה למיפוי ומה נשאר סמוי מן העין היא העומדת בלב פעולתה של דה פריס. זו פעולה בעלת השלכות חזותיות ומרחביות, היא נוגעת בשאלות של התמצאות והתמקמות במובנן הפיזי והסימבולי. בעשייתה מצטרפת דה פריס למגמה מקומית ובינלאומית אותה ניתן להגדיר כמיפוי גרילה, או מיפוי אוטונומי, בו אנשים פרטיים או גופים עצמאיים עורכים מיפוי מטעם עצמם על מנת להציע תיאור של מצב עניינים מסוים, בוער פוליטית, הקשור לרוב למרחב העירוני. בישראל, למשל, פעולות מיפוי רבות קשורות במישרין לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני  כך ארגון ‘שלום עכשיו’ עוסק במיפוי מתמיד של התנחלויות, וכך האמנית והאקטיביסטית חגית קיסר, יצרה תצלומי אוויר המתעדים כפרים ‘לא-מוכרים’. פעולת המיפוי שדה פריס מציעה כאן בוחנת את האופן בו סוגיות פוליטיות המעצבות את החיים בישראל באות לידי ביטוי במרחב העירוני. מפה זו, והאירוע הנלווה אליה בפסאז’ אלנבי הינן חלק ראשון של מחקר מתמשך.

הכיפה הינה צורה טעונה פיזיולוגית, תרבותית ופוליטית. היא גוף מישורי מכופף, חצי כדור, ונחשבת לצורת יסוד טהורה. הכוחות המרכיבים אותה הם כוחות לחץ ומתיחה. אופן התפזרות הכוחות על פני קליפת הכיפה מעניק למבנה המיוחד שלה חוסן מבני טבעי של צורה המכילה בעצמה את התמיכה עליה היא נשענת. זאת ועוד, הכיפה, כשמה כן היא, מציינת את כיסוי הראש של הגבר הדתי-יהודי ומאפשרת לזהות ממרחק את השתייכותו הדתית; אך בבד-בבד היא מעטרת גם את ראשי המסגדים לצד קברי הקדושים היהודים והמוסלמים והופכת אותם לבולטים במרחב. מכיוון אחר, קוסמי, מזוהה הכיפה עם גרמי השמים ומעלה על הדעת את הצמד התרבותי של השמש והירח, ואת בבואת הירח, הסהר המעטר את כיפת המסגד. הכיפה הטעונה ביותר במרחב התל-אביבי היא אולי זו של מסגד חסן בק המצוי אף הוא על גבול יפו – תל-אביב: בעבר כיפתו הייתה מצוירת, תכולה והדורה, אך מאז שספגה מעשים וונדאליים כתגובה מתפרצת לפיגוע בדולפינריום (2001), הולבנה וטרם הושבה לה עטרתה.

כיפות המחסום משכו את תשומת לבה של דה פריס כאדריכלית נוף וכאמנית. החומריות של כיפת המחסום, כפי שמבארת דה-פריס במפה זו, נלקחת מרחבי האזור ובמידה רבה מלכדת יחד את תנועת החומרים במזרח התיכון. התחקותה של דה-פריס אחר גיאוגרפיית החומרים חושפת רובד נוסף בפוליטיות של הכיפה. מתוקף כך היא חושבת על “הכיפה” כצורה טופוגראפית הנשתלת באופן מלאכותי ברחבי העיר; בו בזמן היא גם חושבת עליה כמהות כוחנית המבקשת להסדיר ולמשטר את המרחב העירוני. בחקרה נושא זה, שולי כביכול, החלה דה פריס לגלות את הדינאמיקה האזרחית והעירונית הנוצרת סביב כיפות אלו. כך למשל גילתה כי יש תושבים המתמרדים נגד נוכחותן של הכיפות החוסמות וסוגרות שטחים למעבר אופנועים וכלי רכב אחרים. על כן הם מזיזים אותן חרף כובד משקלן (כ-120 ק”ג), והן נותרות מוסטות זמן רב ומייצרות דגם פיזור חדש ולא צפוי שאקראיותו בולטת במרחב. השינויים הבלתי-פוסקים במיקומן משרטטים מפה דינאמית ומשתנה של עיר, של אזורי הזנחה וטיפוח, של אזרחים הלוקחים את השליטה במרחב לידיים ופועלים בו, של אובייקטים שהוטמעו במרחב העירוני בידי השלטון המוניציפאלי וכעת צומחים בו פרא. דה פריס מאירה באופן פיזי וקונספטואלי את כיפות המחסום וממפה את תנועותיהן, כמכונית הנעה בחשיכה ומאירה את הכיפה בחולפה, ובו בזמן מטילה עליה צל המסגיר את צידו האפל של הירח.

הילה כהן-שניידרמן, אוקטובר, 2013