Umm el-Fahem is built on and within an anticline 512 meters above sea level. Anticline is a geological term used to describe a convex structure of layers of rock that rose up as the result of the pressure exerted by tectonic forces acting on the rock from two opposite directions. After the water that covered the anticline hills many eons ago receded, the limestone and dolomite rock sediment of which the hill had been built, was revealed. By chance, in areas where tectonic forces are active, two strategic lines are marked on the geographical map:  the Wadi Ara road on one side of the hill, and the Green Line and separation fence (separating Israel from the Palestinian Authority) on the other.

Anticline is a work that examines the space between these two cartographic lines – Wadi Ara and the separation fence – via geological layers and segments, while sketching the links among the various tectonic forces and the forces of culture and life that have been developed on the anticline itself. This work, part of “East of the Mediterranean,” a long-term project by artist Relli De Vries, features a line/cross-section that is opposite to the form of the longitudinal landscape (running from North to South), upon which the awareness of Israel’s space was developed and which influenced its spatial-geopolitical concept as a long, narrow country. The latitudinal line starts at the Mediterranean Sea, moving eastwards via Jisr-Az-Zarqa and Caesarea to the proboscis of the Carmel, and from there to Umm el-Fahem, the Gilboa and Beit Shean, and ending at the Jordanian city of Zarkha.

Observing the limestone and dolomite upon which and into which the life of Umm el-Fahem’s populace has been woven, the artist explores and identifies the complex continua between what is natural (not manufactured) and the human all along this longitudinal line, to understand their significance. Not only does this refer to places where man has interfered and to where man’s actions have had a decisive influence on the climate, but to a deeper aspect, the connection between a natural act and one that is human, which still is seen as mysterious and riddling.

De Vries shifts her powers of observation and attentiveness to the hill’s hollow spaces, whose presence is not solid: the wounds quarried into the hill, and the erosion; the sounds of gusts of wind that chafe the surface and the empty spaces between the residents’ houses planted on the ridge, and the rock; the sound of spring water making its way through the anticline’s rocky bowels; the voices of the people living on the anticline and that narrate the place’s story. These empty spaces become openings through which the attributes of the place, local knowledge and hidden events are able to move.


Measuring Tools

Since measurement is the artist’s point of departure, and her tools serve as means for marking the problem of her personal, spatial and political distance from the place and its culture, her measuring tools stand at the center of the exhibition. The artist uses a sifter to sieve and sort particles of the anticline’s rock; she employs vessels of different types and sizes, both pottery and concrete, to serve as units of weight that measure the influences of the environment and local culture, as well as sketching and measuring tools like straight rulers and triangles, and she assorts and classifies piles of raw materials, to test from up close the complex ratio between acts of construction and demolition, some of which are evanescent and fragile in the anticline space and on its periphery.

Taken together, these units of measurement, gathered from the open vistas, create the structure of the perforated surface and its texture. They include: rock crystals sorted in different sizes; perforated vessels; samples of outside flooring; the openings and distance between the houses of locals, located on a topographical continuum, and the rock into which they have been carved. The units blend together on the hill, wrapped up in one another and responsive to the natural, cultural, economic and political forces that act on the anticline. They accumulate and consolidate, and their substance comprises the anticline structure. As such, they represent many contradictory realities and logics, while creating the crystals of the anticline’s space.

The sounds of the geodetic surveyors blend into one another as well, and they are sounded in the gallery space. They, like most surveyors in Israel, are Arab citizens, and they direct their two-way radio at one another, while remapping the Ruler Road after it had been renovated. This modern, efficient road, which runs in a straight line to Afula, has been rescued from the twists and bends of Wadi Ara, and it is highlighted at the entrance to the gallery, as an object isolated, appropriated from its original mission and transformed into a line/measurement ruler to evaluate the tensions and forces active in the dim spaces between present and absent, and nature and that which man makes.

The means of measurement also serve as the artist’s critical tools. The act of straining, division, cutting, collation, weighing, and measuring distances constitutes tools of thought, which enable questioning, along with the possibility of harboring reservations, not just on physical states, but also thoughts regarding the forces influencing human interpersonal relationships, including social relationships. One aspect of this dynamics, is the growth of resistance to measurement.

Surveying and measuring the anticline’s hollow spaces, as well as thinking of them, is an attempt to penetrate beyond the routine Israeli narrative, according to which the anticline is seen as a place of otherness and alienation. These activities focus gaze, which awakens and restores the intimate connection between geological events and patterns of landscapes, and the anticline’s populace.

The act of measuring, and then showcasing the act in the exhibition, gives presence to its limitations as an act of solidification, intimating that the observers’ gaze will fail as a tool of judgment and understanding – what has been measured, who is the surveyor and what her physical and social point of reference is. The measuring tools also become the artist’s instruments of self-inquiry and self-criticism. While growing closer to the place and its people in measured steps, she returns to examine with caution the validity of her work tools and activities.






שאול סתר -ביקורת עיתון הארץ .




רלי דה פריס


אום אל-פחם בנויה על פני ובתוך קמר שגובהו 512 מטרים מעל גובה פני הים. קמר הוא מושג מתחום הגיאולוגיה המתאר מבנה קמור של שכבות סלע אשר התרוממו בעקבות לחץ של כוחות טקטוניים שפעלו על הסלע משני צדדים מנוגדים. לאחר שנסוגו המים שכיסו את הרי הקמר לפני עידנים רבים, התגלו משקעי הסלע של אבני הגיר והדולומיט, הבונים את ההר. בדרך מקרה, באזורי הלחץ שבהם פעלו כוחות טקטוניים אלו סומנו על המפה הגיאוגרפית שני קווים אסטרטגיים: כביש ואדי ערה מצדו האחד של ההר, והקו הירוק וגדר ההפרדה מצדו האחר.

העבודה קמר מתבוננת במרחב שבין שני הקווים האלה – ואדי ערה וגדר ההפרדה – דרך שכבות וחתכים גיאולוגיים, ובד בבד משרטטת את הזיקות בין הכוחות הטקטוניים לבין כוחות החיים והתרבות שנוצרו על גבי הקמר עצמו. העבודה היא חלק מפרויקט ארוך טווח של רלי דה פריס, שכותרתו ממזרח לים התיכון. מדובר בקו / חתך המנוגד לתבנית הנוף האורכית (מצפון לדרום) שעליה נבנתה תודעת המרחב של ישראל, שהשפיעה על תפיסתה המרחבית-גיאופוליטית כארץ “צרה וארוכה”. תחילתו של קו רוחבי זה בים התיכון, משם הוא ממשיך ונע מזרחה דרך ג’סר א-זרקא וקיסריה אל חוטם הכרמל, ממשיך לאום אל-פחם, להרי הגלבוע ובית שאן ומסתיים בעיר הירדנית זרקא.

התערוכה הנוכחית היא מקרה מבחן; התבוננות בחתך של סלעי הגיר והדולומיט, שעליו ובתוכו נרקמו חייהם של אנשי אום אל-פחם. לכל אורכו של קו הרוחב הזה, האמנית עסוקה באיתור הרצפים המורכבים שבין הטבעי (שאינו מעשה אדם) לאנושי והבנת משמעותם. לא מדובר רק בהתערבות האדם, שהובילה להשפעה המכרעת על האקלים, אלא בהיבט עמוק יותר של הזיקות שבין המעשה הטבעי למעשה האנושי, שעודן מוגדרות מסתוריות וחידתיות.

דה פריס מפנה את ההתבוננות והקשב אל מרחביו החלולים של ההר, שנוכחותם אינה מוצקה: פצעי החציבה והבליה שנפערו בקמר; קולות משבי הרוח המתחככים בפני השטח ובמרווחים הפעורים שבין בתי התושבים, הנטועים על גב ההר, ובין הסלע; קול זרימת מי מעיינות המפלסים את דרכם בבטן הסלעית של הקמר; קולותיהם של אנשי הקמר עצמם, המספרים את סיפורי המקום. חללים אלו הופכים לפתחים שדרכם מתאפשר מעבר של תכונות המקום, של ידע מקומי ושל אירועים נסתרים.


כלי המדידה

במרכז התערוכה מוצגים כלי המדידה של האמנית, שכן המדידה משמשת לה נקודת מוצא, וכלי העבודה משמשים כאמצעי לסימון בעיית המרחק האישי, המרחבי והפוליטי שלה מהמקום ותרבותו. דרך נפה המסננת וממיינת חלקיקים של אבני הסלע של הקמר, באמצעות כדי חרס ובטון בדגמים ובמידות שונות, המשמשים כיחידות משקל של השפעות סביבה ותרבות, כלי שרטוט ומדידה כגון  סרגלים  ישרים ומשולשים ומיון ערימות של חומרי גלם, האמנית בוחנת מקרוב את קני-המידה המורכבים, מקצתם ארעיים ושבריריים, של אירועי הבנייה וההרס המתרחשים במרחב הקמר ובגבולותיו.

יחידות מדידה אלו, הלקוחות מהנוף הפתוח, יוצרות יחד את מבנה המצע המחורר והטקסטורה שלו. ביניהן גבישי סלע מסוננים בגדלים משתנים, כדים מחוררים, דגמי מרצפות חוץ, פתחים ורווחים שבין בתי התושבים הממוקמים ברצף טופוגרפי ובין הסלע שבו הם חצובים. היחידות מתערבלות על גבעות ההר המעורסלות זו בזו ומגיבות לכוחות הטבע ולכוחות התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים הפועלים בקמר. הן מתקבצות ומתגבשות, ומרכיבות בגופן את מבנה הקמר. ככאלו הן מייצגות מציאויות רבות והגיונות רבים הסותרים זה את זה ויחד יוצרים את גבישי מרחב הקמר.

קולותיהם של המודדים הגיאודטים מתערבלים אף הם ומושמעים בחלל הגלריה. המודדים הם אזרחים ערבים, כרוב מודדי הארץ, המכוונים זה את זה במכשירי הקשר בעודם ממפים מחדש את כביש הסרגל לאחר ששופץ. כביש זה, שנמתח בקו ישר, מודרניסטי ויעיל לעבר עפולה, נחלץ מפיתולי ואדי ערה. הוא  מוצג בפתח התערוכה כאובייקט המבודד מן הנוף ומופקע מייעודו המקורי והופך לקו/סרגל מדידה, אשר אומד את המתחים והכוחות הפועלים במרווחים העמומים שבין הנוכח לנעדר ובין הטבע למעשי ידי האדם.

כלי המדידה פועלים גם ככלי הביקורת של האמנית. פעולות הסינון, החלוקה, החיתוך, המיון, השקילה ומדידת המרחק מהוות כלי חשיבה, המאפשרים לשאול שאלות ולערער לא רק על מצבים פיזיים אלא גם על  מחשבות בנוגע לכוחות הפועלים במערכות יחסים אנושיים  ובכללם יחסים חברתיים. בתוך כך מתפתחת  גם ההתנגדות לעצם המדידה.

הסקירה והמדידה של מרחביו החלולים של הקמר והחשיבה עליהם מנסות לחדור מבעד לנרטיב הישראלי השגור, שלפיו  הקמר נתפס כמקום של אחרות וזרות. פעולות אלו מכוננות מבט שמעורר ומחזיר את הקשר האימננטי שבין אירועים גיאולוגיים ותבניות נוף לבין אנשי הקמר.

 לצד ההתקרבות, פעולות המדידה מותירות פעם אחר פעם את האמנית המודדת מחוץ למקום, ובכך מסמנות את כישלונן.  פעולת המדידה וייצוגה בתערוכה מנכיחה את מגבלות המדידה עצמה – מה נמדד, מיהי המודדת ומה נקודת הייחוס שלה, הפיזית והחברתית. מכשירי המדידה הופכים גם למכשירי בחינה וביקורת עצמית של האמנית, שבד בבד עם התקרבותה המדודה אל המקום ואנשיו שבה ובוחנת בזהירות את תוקפם של כלי עבודתה ופעולותיה.





A–Z  הם קווים שחולצו מהמפה הגאוגרפית ותלויים לאורך הקיר כסרגלים. פעולת התלייה מפרקת, מבודדת  ובו זמנית מרוקנת את כוחם . לפני שנים נפוצה בארץ בדיחה שכביש הסרגל מסתיים בחוֹר. החור הריק (חור A) הוא העיר עפולה, שיועדה להיות בירת העמק. כביש הסרגל יוצא מפיתולי ואדי ערה ועובר ממערב לאום אל-פחם. מצדו המזרחי של קמר אום אל-פחם משורטטים על המפה הקו הירוק וגדר ההפרדה. בקצה הצפוני של הגדה המערבית, מתעקלת בחדות ומקיפה גדר ההפרדה את היישוב זבובה (חור Z). אל שני חורים אלו, שלכאורה אין בהם כלום, מתנקזים אזרחים המייצרים את רצף חיי המקום וההיסטוריות שלו. חילוץ שני קווי הגבול מהמפה והפיכתם לאובייקטים בעלי יכולת מדידה וסימון מאפשרים להם לפעול כסרגלי קנה מידה מהותי ומושגי  לכל התערוכה. קווים אלו גם מצביעים על הסתירות שבין גבולות טבעיים לגבולות מעשה ידי אדם, הסרגל  שביסודו המבהיר והמסדיר  כאן הוא נשא גם  של ערפול הנובע מהמתחים שבין המרחב הטבעי הנתון הגאולוגי, וכוחות מדיניים וכלכליים  שמנצלים אותו. אופן סימון הקו הירוק שאינו מופיע בשטח, ואין לו כל משמעות במרחב, עדיין לוטה בערפל. מחקרים וסיפורים מנסים לפענח מה באמת קרה, מי סימן, מי בחר את קנה המידה, את עובי הקו ומדוע הוא ירוק . סיפר לי תושב אום אל פחם, שהבריטים שטרחו על סימון התוואי, הוליכו חמור כדי שימצא את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם הטופוגרפיה.כך הפך הסיפור לבדיחה, שהקו הירוק סומן על ידי חמור. גם כאן  הטבעי והפוליטי נוכחים ומתלפפים זה בזה.




300- מטר

זהו סיפור שסופר לי לי על ידי תושב הוואדי באחד מסיורי בהרי הקמר של אום אל פחם: לפני מספר חורפים, נער שפסע במורד הוואדי סמוך לכביש 65 שמע מתוך הקרקע קולות מוזרים ועמומים. בעודו מנסה לאתר את מקורן, בור עמוק נפער למרגלותיו. בעומק הבור ראה הנער מים זורמים במהירות עצומה לעבר המורד. הוא קרא לשכנים הגרים בסביבה ואלו הביאו חבל, קשרו אותו לבקבוק וזרקו אותו מטה.  המים סחפו במהירות את הבקבוק והחבל מתחת לפני הקרקע. כשנעצר, משכו התושבים את החבל חזרה ומדדו כ- 300 מטר אורך.  

בדרכי חזרה לתל אביב חשבתי על הסיפור. בעבודתי על הקמר אני עסוקה בניסיון  לחשוף  את תכונות וסיפורי המקום שאינם נראים לעין. חשבתי על חבל, על האופן שבו הוא נארז כפקעת, על  דרך ייצורו. חשבתי עליו כישות שיכולה לספוג לתוכה, באמצעות תכונותיה, אירועים והתרחשויות שבהם הזיקות שבין הטבעי ומעשה די אדם מתערבבים מתלפפים זה בזה. ניגשתי לחנות החבלים וביקשתי מהמוכר  פקעת. המוכר השיב  ״אין לי חבילות קטנות, יש לי רק  300 מטר״. הפקעת נארזה  בתוך שק סינתטי לבן עליו  כתוב  “320m”.

בתערוכה, הצבתי בתוך תיבת זכוכית האופיינית למוצגים בעלי ערך שימורי את פקעת חבל באורך של  300 המטר, ולצידה, מגולגלים בתוך השק 20 המטר הנוספים שמצאתי בתל אביב . ניתן לחשוב על  פער המידות  כאל רווח שלתוכו יספגו הצמחים שממנו יצרו את החבל  , הטווים עצמם , וכל המעורבים המסע החבל לתערוכה . ברווח הזה יוותר גם אופן התגלגלותו של  סיפור ואופני קריאה שונים של הצופים בתערוכה, כשלמולם מונח הסליל הארוך והמלופף  של החבל אשר קצובותיו פרומים ותוכו חתום.


כד פינג’אן או קומקום שנהוג להיות מונח בפתחי בתים כאות לארוח כהזמנה . הוא מנוסר ומחלוק ומורכב מחדש. החיבור והמצבים שהוא מייצר מחדש הופכים את הכד לישות עם איזכורים תרבותיים מקומיים ורחוקים  היא ישות רבת סתירות  מנכסת מתפשטת ואוגרת – מלאה ומרוקנת זו שיודעת כל ושאינה יודעת דבר- מוצבת בתערוכה על חצובת פיסול  כמאין מודדת על ושאינה יכולה למדוד.

תא וידוי -רשת  קלועה מסיבי קש בדגם חלוקה מצולעים  תלויה כתיבה וכמחיצה וניתן דרכה לראות את נופה של אום אל פאחם- הבתים הצפופים.

שולחן מלחמה  וברקע CUT AND FILL: זהו שולחן  מצולע -משושה  . במלחמת העולם השניה נבנו חדרי מלחמה בו נשים הוי מקבלות דיווח שוטף  על התנהלות הקו בחזית המלחמה הזזת הכוחות נעשו בעזרת מוטות ארוכים על מנת להגיע לכלשיטחי המפה שך אזורי הקרבות .  איקונים של חיילים טנקים  הוי מוזזים ומדגימים את ההתנהלות . הגברים הוי מביטים מאחור ומנסים להבין את  מהלכי רב   ומתכננים את האסטרטגיות להמשך הקרב.  בעבודה זו על לוח השולחן  המשושה  מונחים חומרי הגלם  בערימות ממוינות של תהליכי בניה והרס כשהם ממוינים בערימות. על שולחן נותר  המצב האחרון של פעולתם של המושכות במוטות הארוכים אשר  בעזרתן   נדחקו נדחפו הודפו הוסתו  וסופחו חומרי הגלם ויצרו  כאוס נופי .כאוס זה  הפורע את הערימה ומערער את המבנה שלה .  מתחת לשולחן על הרצפה מושלכים חלקי כדים מנוסרים כשהם מטופלים בחומר משמר הנראים כחלקי אברים ועצמות.


היא תכנית חישוב כמויות לצורך ביצוע עבודות עפר.זו שיטת עבודה שפותחה  בהנדסה אזרחית  .הרעיון שלה  הוא חישוב כלכלי וסביבתי בתהליכי חפירה ומילוי  בהקמת תשתיות מורכבות  ובאתרי הבנייה . העיקרון הוא חישוב מקדים על גבי תכנית מדידה על מנת  שחומר שנגרע  מנוצל כמה שיותר קרוב למקור חציבתו .כך נחסכת עבודה של הובלה למרחקים,(יתרון כלכלי)  ובנוסף , השיטה גם מציעה  את שימור סביבתי ואיזון אקולוגי.  העבודה היא “מכשיר” המודד את איזון הכמויות של ה CUT AND FILL- בנוי מלוח עץ  מנוקב בתרשים , לוח מראה בתוכו ומעליו  נע סרגל מתכת הקשור  לחוט המחובר למשקולת המשולש  היורדת  מטה  עד לגובה הרצפה.




משקל הנראה

הדברים הנראים, מה משקלם? מהיכן הם באים? ואיך ניתן לשער את השפעתם, עלינו, על סביבתם? איך הם נקלטים, ובאילו צרופים, ריחות או קולות, הם מגיעים עדינו?

עבודה זו   מנסה “לשקול” את כל אלו. המבנה בנוי מרשת המחלקת ומפרידה את המרחב. הוא מאזכר את הרשתות אשר שימשו בתקופת הרנסנס אמצעי טכני להעתקת המציאות על ידי ציירים, שרטטים, ומודדים. בעבודה זו, תלויים על פני הרשת כדים, משקלות הנראה, אשר מתמקמים באופן יחסי לגוף הצופה דרך הרשת, אל הנראה.  קנה המידה האנושי נוכח גם  בסוליות הנמצאות במרכז משטח  הדריכה האופקי, ומסמנות את עמדת  התצפית שלנו. 

הכדים התלויים, מסמני הניכוס התרבותי, ממוקמים כאברים פנימיים בהם משוקעים כל האירועים החולפים שהשיארו חותמם בכד התלוי, מוכנים לקבל אל תוכם את המראות שיתרחשו בעתיד.  כדי חרס אלו, שנוצרו בגדה המערבית ונרכשו במשולש, הופכים בעבודה ליחידה המודדת את העבר, ההווה והעתיד.  

אך ספור המשקלות אינו מתחיל בפעולה שלי. פעולות קודמות של קדרים שיצרו את הכדים, הועברו מעבר לגדר ההפרדה, וכאן באום אל פחם  תושב המקום   מר קבלואאי, בעל חנות תבלינים ושמנים, יצק לתוכם שמנים ובשמים שהגיעו אליו מרחבי העולם. מר קבלואאי אף כתב עבורי את שמות השמנים על הכדים. משקעי חומר וריח הצטרפו למשקל הכדים ואל האירועים השקולים לכדים.

חלק מהכדים מחוררים כמשקולות האבנים ששימשו בעבר בייצור טחינת  מזון  ואריגת בדים. בעבודה  החור מאפשר דרכו פתח למבט, לגלי הקול, או למחשבה. המשקלות סדוקות ומשוקמות,  טעונות  בכוח העבר  ובחולשת העתיד,  הן מציפות את הארעיות והשבריריות של הנסיון לשער את  שיעור משקעי הנראה, ואת  חוסר היכולת האמיתית שלנו למדוד ולשקול את הנראה. 

המסננת הגדולה


המססנת הגדולה  משאירה בתהליכי  הסינון את מה שהיה ונותר לאחר נסיגת המים שהציפו עידנים רבים את ההר .פעולת הבידוד מותירה את המסנן/ת עם הרצוי או הבלתי רצוי.  המסננת  מעבירה ומונעת מעבר,  מפרידה  אך גם מלכדת את הנותר, משאירה את שלא נלכד בה לדמיון העבר, ההרס, והבנייה מחדש.   חלקיקי סלעים של גיר ודולומיט —  חומרי היסוד המרכיבים את הקמר — נוכחים בלב החיים הרוחשים מסביב, נאספים ומועברים  מהשכבות המרושתות, לתודעת המקום. פירוק ומיון לגדלים שונים מאפשר עיון מקרוב בחלקיקים, ומציע עדות  מוצקה וממשית  לזמן גאולוגי  רחוק, לתנועות המים שבאו ונסוגו, ולתנועות העשייה הקדומות על גבי ההר  .מרווחן  של הרשתות הולך ומצטמצם כלפי מטה וכך הן מודדות וממינות את שברי הסלע, עד גרגרי החול האחרונים המוטלים  בערימה בתחתית המסננת. המבנה  השכבתי של הרשתות  מאפשר  לראות את  מיון החלקיקים  ״דרך״ הרווחים  ולא את החלקים  בבידודם. מרווחים אלו הם גם מרווחי הזמן דרך  תהליך שחיקת והתפוררות  של מרכיבי החומר הסלעי     פעולת הסינון הרב שכבתית  מתייחסת למורכבות זו  של מיון וסינון   כמצב תודעתי וקיומי.




טופוגרפיה שנבנתה ממדרסי המונחים ומתלכדים  זה על גבי זה ומייצרים יחד את מבנה הגבעות המערסלות של הקמר. המדרסים הם מוצר יום יומי שניתנים להתאמה אישית על ידי גזירה. סימני הגזירה  המסומנים עליהן הופכים כאן לקווי הגובה שבונית את המדרונות המשופעים . בצירוף מקרים מפתיע  המדרסים מכילים פחם כחומר שאמור לספוג לתוכו לחות וריחות ואום אל פחם   פרושו אם הפחם נקראת כך על היותה מרכז לייצור  פחמים.



מיצב וידאו

סרט הלילה

זהו סרט על מקום – על מרחק – ועל כשל המדידה .את הסרט ״לילה״ צילמתי בקיץ האחרון בנסיעות ליליות בתוך חתכי הקמר.  הסרט סורק את שכבות סלעי המשקע והבתים שמעוגנים ותלויים בו וקולט את קולות זרימת האויר שנע ברווח שבין הבתים והסלע, כמו גם קולות אדם שעולים ברקע. בסוף הסרט מתגלות הדמויות אותם שמענו לאורך הצפיה. אלא הם מודדי כביש הסרגל. המבט הליילי כרוך בזיכרון ילדות של נסיעות לילה בוואדי בהם צפיתי מהמכונית בבתים המוארים שבתוכם נעו דמויות, אך הוזהרתי שהמקום ואנשיו ״מסוכנים״. ההזהרה עוררה בי סקרנות ומסתורין כיוון שהורחקתי ממקום שהוא למעשה קרוב.

שעות הלילה  גם מאפשרות לבודד את שכבות הסלע מהחיים  הרוחשים בשעות האור.מה עושה ההר כשהוא לבדו?  המודדים המקצועיים מגיעים ביום. הוראות המדידה מועברות במכשירי קשר בשפה המקצועית של ההנדסה האזרחית בערבית-עברית. ברווח בין הצלמת למודדים הניצבים מול המצלמה מתקיימת מוגבלות המדידה. מה רואים המודדים? מה רואה אני? מה רואים תושבי הבתים מעל? מה מראים המכשירים? מה מראה המצלמה?

לאורך כל  הסרט מתהפכים ללא הרף המראות, הזויות,  נקודות המבט, הפנים והחוץ, החושך והאור, מה שמעל ומתחת, זהו אופיו של הקמר. המבט האוקיאני שלי, הנע באיטיות ובמעגליות, מנסה ללכוד את פרדוכס הדואליות, להבין את הסתירות המתקיימות בקמר, במעשה המדידה, ובחיים שמעל ובשולי הקמר.

הסרט מציע מבט רב כיווני מתמשך, הנלכד במצלמה נוסעת בלילה. הלילה, כמו צלילה במים עמוקים, אינו מאפשר התערבות, שיפוט, או מדידה, אלא רק התבוננות קרובה והבנה שקטה.  כך יקרה  בהקרנה על צלחת הלווין  – גוף קעור הסורק  בהיפוכים   את שכבות הסלע הקמור , קולט ומשדר את החומר הנצפה.