טלי תמיר

“בכל דבר כלול היקום, שתכונתו הבולטת ביותר היא המורכבות”

חורחה לואיס בורחס

שאלת האתר – עניין מיקומה של יצירת האמנות – היא שאלה בסיסית במעקב אחרי עבודתה של רלי דה-פריס, שנמנעת במתכוון מחללי התצוגה “הרשמיים” ובוחרת לפלוש עם עבודותיה לקטעי השוליים הלא מזוהים-של חללי אמנות מוכרים. במילים אחרות, היא נמצאת שם – באתר האמנות – אבל במעמד של נוסעת סמויה, המתמקמת בבטן האניה או בתא המטען, הנמצאת-לא נמצאת, הרואה ואינה-נראית, זו שיודעת אבל לא יודעים עליה. רלי דה-פריס מציבה לפני הצופה מעין חידה בלשית, ומגרה את חשדנותו ואת יצר החקרנות שלו. היא, אמנם, נוסעת סמויה, אך כזו שמקפידה להשאיר אחריה עקבות: פה ושם היא יצאה ממחבואה וסיירה בלילות. היא למדה את המבנה, היא מכירה את המפה, והיא מפרישה סימני-פעילות: פה טפטפה טיפה, שם חפרה לה חפירה, במקום אחר שכחה בגד תלוי על קולב, וכאן סימנה חץ-אזהרה. האם מישהו, חד-עין במיוחד, ישים לבו לסימנים הללו ויוטרד מנוכחותה?

אין מדובר כאן בתנועה גורפת של יציאה מהמוזאונים ומהגלריות, ברוח שנות השבעים, כשאמנים הובילו את המבט אל מקומות רחוקים ואל אתרים דרמטיים, כמו מדבריות וצוקי-הרים. ההפך הוא הנכון במקרה של רלי דה-פריס: כמי שהחלה את דרכה בלימודי ארכיטקטורה, עיסוקה הוא, במובהק, בציוויליזציה, במבנים, בהרגלי האיכלוס האנושי – לשם היא חודרת, מתוך כוונה-תשוקה להפר את הרצף המוכר, ולפרק אותו על-מנת להגיע לפרודותיו ולבחון מחדש את הקשר בין הפונקציונאליות המוגדרת לבין פני השטח.

גלרית הקיבוץ ממוקמת במבנה מרתפי, החושף את עמודי היסוד של הבניין התל אביבי הישן ברחוב דב הוז. חלל הגלריה מחולק לשתי יחידות המתחברות זו לזו במסלול היקפי הנע סביב ריבוע קובייתי סגור, המשמש כמחסן הגלריה. חלל צדדי נוסף משמש כמטבח ושרותים. מבנה הגלריה מתחיל בפתח הדרומי של הכניסה, עובר דרך שני מעברים -פרוזדורים, הגובלים בדפנות המחסן, ונחסם בנקודה המרוחקת ביותר שלו, בקיר הפנימי התוחם אותו מצפון. זהו מבנה אורכי, הנקרא, באופן טבעי מצפון לדרום. רלי דה-פריס משבשת את אופן קריאת המבנה ומסמנת דווקא את קו הרוחב מערב-מזרח כקו בעל משמעות שנעלמה מן העין עד עכשיו: קוו המתחיל מגובה פני הקרקע בחוץ (בחלון המערבי, הפונה לים), נכנס לתוך המטבח, חוצה את הגלריה באמצעה, חודר לחלל האפל, הלא-ידוע, של המחסן, ויוצא שוב אל חלל התצוגה, נוגע בארון החשמל. בדרכו הוא מסמן את גובה פני הקרקע והירידה ממנו, מקשר בין אזורי ם חשוכים ומוארים, גלויים וסמויים. תוך-כדי-כך הוא נוגע בפונקציות הקשורות ביסוד התפקודי של הבניין – באדמה, בצנרת המים, ובמערכת החשמל, וחודר לליבה הפנימית של הגלריה, למאגר ההיסטוריה העצמית שלה: אוסף חפצי האמנות שלה, כמו גם ערמת הכסאות המיועדת לערבי-הרצאות, מלאי הקטלוגים של תערוכות שהיו, וציוד משרדי.

מבנה הגלריה, כפי שהוא מפוענח על-ידי רלי דה-פריס, מתארגן סביב שני מוקדים: המחסן והמטבח, והמעברים שבינהם. המחסן משמש כמוקד האפלולי, המבוכי, שמחזיק בתוכו, אי-שם במעמקיו, את ‘המקור’, או הבאר. מי שיציץ אל תוך האפלולית יגלה בובת-דמות נשית, בדמותה של האמנית, שנוכחת באופן ‘מחתרתי’ ועוסקת בשאיבת מים מן ה’באר’. המיקום האפל של הדמות מגרה את המימד הבלשי-הומוריסטי ויוצר פראפראזה הקורצת-עין הן ל’מקור’ כדימוי אמנותי-גבוה, הנשען על פרסוניפיקצית האשה-המוזה השואבת מים (בנוסח ‘המקור’ הניאו-קלאסי בציורו של ז’אן-לואי דומיניק אנגרה), והן למיתוס העממי של פשטות חיי הכפר והקיבוץ, מיתוס המזוהה במידה זו או אחרת עם הגלריה. ספוטים יאירו מעגלי-אור שיחשפו מדפים עמוסי ציורים עטופים, מסך-טלויזיה קטן ובו סרט הסברה על גלרית הקיבוץ, ומודל מוקטן של מבנה הגלריה. המטבח, בניגוד לו, מתפקד כמעבדת-שדה מחקרית, שעיסוקה במדידות, בשקילות ובניסויים שונים. כלי-זכוכית מלאים במים עד גדותיהם, חוטים וכלי-מדידה יאכלסו בצפיפות מדפים שחלקם קיימים בימיה הרגילים של הגלריה וכמה מהם יורכבו לצורכי התערוכה. בתוך אחד מהכלים הללו טבול בתוך המים חוט חשמל ובקצהו תקע חשמלי – מיפגש שגם בתרבות הטכנולוגית המתגאה במוחלטות הרציונאלית שלה, משמר תחושה מאגית של איסור גורלי, הרה-אסון, ומעורר חרדה אי-רציונאלית. טבילת התקע החשמלי (שאינו מחובר לחשמל) בתוך המים מהווה נקודת-מפתח לעבודה כולה: הפרת כללים שלא לצורכי פרובוקציה, אלא לצורכי ויברציה: שיבוש קודים המתגלה באקראי; רעד מסויים שתוקף אותך כשאתה פותח דלת אפלה של מחסן סגור ; התרגשות עמומה כשאתה עוקב אחרי מיפלס השביל, מסלול המדרגות, העפת-מבט לתוך מטבח, מגרה, בגד אינטימי שנשכח על-ידי מישהו. באותה מידה מרותקת רלי דה-פריס מחשיפת צנרת המים או החשמל יותר מאשר ממשטח בוהק של רצפה משוייפת. היא מחפשת אחר המקומות שבהם נפרץ מעטה הכיסוי ונחשף לעין תהליך שטרם הסתיים, בניין שעודנו נבנה, מצב פרום או נרקם, שאינך יודע אם הוא נפתח אליך במתכוון, או אתה זה שחזית בו בהסתר.

העיסוק של רלי דה-פריס במושג ‘הבית’ או ‘המקום’ כולל בתוכו פרדוקס: מצד אחד היא משרטטת, בונה, מחברת מדפים ומניחה חפצים. יש בה תכונה נשית של אוגרת, המצרפת דבר לדבר ויוצרת תחושת מלאות ואיכלוס. בצד זה, היא מתכננת פס-יצור של חשמל ומים ומנהלת ‘מעבדת-שדה’ הפועלת על-פי כללי-שטח: שדה-פעולה גברי ומאולתר. המטבח והמחסן – מחליפים פונקציות בינהם, ובונים מתח דיאלקטי: המחסן אוגר, מסתיר ומגן, משמש מקום קינון ודגירה, ו’מתפיח’ , כמו על שמרים, מיתוסים והיסטוריה, והמטבח עתיר-פעילות, אוסף ידע על העולם ומספק אינפורמציה מסוגים שונים. רלי דה-פריס דוחסת את היקום כולו, ככמטאפורה אחת, מבוכית-בלשית, אל תוך קו-רוחב דמיוני שחוצה מקומות מוארים ואפלים, פשוטים ומורכבים, המקיימים זיקה אסוציאטיבית לטקסטים אוגרי היגע על העולם בטקסטים המטאפוריים של בורחס, הקורסים, ברגע מסויים אל תוך מימד סוראליסטי ואי-רציונאלי.

אפשר, כמובן, להשען על עמדתו הרדיקלית לזמנה של מרסל דושאן שפעל לטשטש את נקודת ההפרדה בין האובייקט האמנותי לבין החיים. אולם, רלי דה-פריס אינה שואלת שאלה קונספטואלית על גבולות האמנות, אלא מגרדת אותם תרתי משמע. היא יוצרת גיבוב של חפצים שמשתלב בתוך הפונקציות הקיימות ושומר לעצמו יכולת-תנועה חופשית אל תוך האמנותי ומחוצה לו. התנועה הזיגזגית הזו, שמותירה לצופה שיפוט אוטונומי להחליט ולזהות את גבולות המעשה האמנותי, היא זו שגם מאפשרת לו להיות שם- באזורי הדגדוג החוויתיים של היפוך נקודת המבט, של חשיפת קצות הצינורות, של חדירה למקומות סודיים וסמויים – של נגיעת החשמל במים. הצלחת ונגעת – החוויה כולה שלך.